ב -21 במרץ, יציינו ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק בגזענות, במסגרת שבוע הסולידריות עם עמים הנאבקים בגזענות ואפליה. לאחרונה רואים עלייה מדאיגה באיסלמופוביה ובאנטישמיות שהתעצמו בעולם בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה. גם כאן בישראל חלה הקצנה בעמדות, ביחסים בין קבוצות ובשיח סביב החיים המשותפים.
כמחנכות ומחנכים העומדים יום יום מול קהילות, ילדים וצעירים, אנו חשים שהמציאות הכאוטית דופקת על דלתנו, בין אם נרצה בכך או לא. מצד אחד המועקה, חוסר האונים, החרדות ואף הרצון להיות במקום אחר, רחוק מהמציאות האיומה; ומן הצד השני, ההבנה – ולו רחוקה – שמתישהו נצטרך להתמודד עם כל הקושי מול התלמידים, החניכים, הסטודנטים והקהילות שאיתם אנו עובדים. אנחנו רוצות ורוצים למלא את התפקיד החינוכי שלנו, לקדם פדגוגיה אנטי גזענית ולחזק את החשיבה למורכבות בקרב התלמידים והתלמידות שלנו. אנחנו רוצות, כפי שמנסח זאת חוזר מנכ"ל משרד החינוך, "להתמודד עם ביטויי גזענות העולים בכיתה [...] לחנך את תלמידינו להקשבה, לדיאלוג, להכלה ולהבנת המציאות המורכבת בה אנו חיים". בתקופות של משבר עמוק העבודה הזו אף יותר מאגרת, אבל חשובה מתמיד.
תחילה ננסה להבין מה קורה לתלמידות ולתלמידים שלנו (וגם לנו) במצבי חירום ומלחמה, איך זה מחזק תפיסות דיכוטומיות וגזעניות – גם כלפי קבוצות שלא קשורות למלחמה – ונציע כלי שבו אפשר להשתמש בכיתה כדי לקדם ראייה מורכבת יותר של המציאות. במקום בו נצליח לסדוק את התפיסות הדיכוטומיות נמצא את התקווה.
מצבי חירום וחשיבה דיכוטומיות
מעשי טבח, מלחמות, מוות ורעב המוני מעמידים אנשים מול ההבנה הכואבת שחיי יחידים הם שבריריים ופגיעים ביותר, וכי בתקופות שיא של אלימות ערך חיי אדם מצטמצם לרוב לכלום. בזמנים אלה, במיוחד, העצמי הקולקטיבי מתחזק לאין ערוך. כאשר אנשים מתמודדים עם מוות מסיבי ועם חוסר יכולתם לעשות דבר בנידון, הם מחפשים משמעות ומוצאים נחמה בקבוצה. הקולקטיב מחליף את השבריריות של החיים האינדיבידואליים באמצעות ההבטחה שהקולקטיב יחזיק מעמד וישרוד לאורך זמן. אבל יחד עם הנחמה מגיע גם מחיר: מצבי הקיצון מחזקים את התפיסה של "אנחנו" ו"הם" ומובילות לרוב חשיבה דיכוטומית על המציאות.
ניסיון העבר מלמד אותנו על המורכבות של קונפליקטים בין קבוצתיים. במצב כזה הטראומה והחרדה של הקורבנות השותפים לקונפליקט, עלולה להוביל למעגלים מתמשכים של אלימות, שנאה והתפתחות של תרבות המתאפיינת בסכמה של האשמה שבה כל צד ממעיט מהנזק שהוא גורם ומקצין את הנזק שגרם הצד השני. בחברה בה תתקיים תרבות של נקמה אלימה המשועתקת מדור לדור, תיווצר תופעה של העדר אמפתיה בקשרים בתוך הקהילה האנושית. במצבים כאלה קיצוניים עלולים להתרחש שני תהליכים מקבילים: תהליך קטגוריזציה ודה הומניזציה. הטראומה והחרדה מנפצם לרסיסים את העצמי בדיוק בנקודה המגדירה את תחושת הקשר שלנו לאחרים וגורמת לנסיגה בקשר האמפתי ההכרחי ליחסים אנושיים בריאים.
"האחר הנפקד" ו"האחר הנמצא"
קיימות שתי אפשריות עקרוניות של יחסי כוח הבאים לידי ביטוי בכיתה, שבמסגרתן מטיחים תלמידים ותלמידות עמדות ותיוגים שליליים כלפי ה"אחר". האפשרות הראשונה היא שאותו אחר הוא אבסטרקטי קולקטיבי – "האחר הנפקד" – אשר מייצג קבוצה שאיננה קיימת בתוך הכיתה, ולעיתים קרובות נתפס כקולקטיב חסר פנים או ייחוד פרטני ("כל הערבים אותו דבר"). האפשרות השנייה היא שהאחר נמצא בכיתה ומשמש מעין זרז של תהליכי יחסי הכוח בתוך המסגרת. זהו ה"אחר הנמצא", שהוא תלמיד או תלמידה הנתפסים כשונים, ולעיתים מתנהגים אליהם באופן מקרבן. אולם חלוקה זו אינה כה חותכת, משום שהגזענות כלפי "האחר הנפקד" תבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם ביחסי הכוח בין התלמידים הנמצאים בתוך הכיתה. זאת מכיוון שאדם שפיתח מנגנונים קוגניטיביים דיכוטומיים ועל בסיס תפיסת עולם מפלה לא יבטא אותם רק כלפי ה"אחר הנפקד", כי אם גם כלפי בני אדם שמסביבו. כתוצאה מכך אדם יתייחס בגזענות לא רק כלפי מי שלא שייך לקהילתו הטבעית, אלא יפתח תפיסות גזעניות גם כלפי כל מי שהוא מזהה אותם כשונים בתוך קהילתו-חבורתו שלו. כך, שיח קיצוני אינו מופנה רק כלפי ה"אחר הנפקד" אלא משתקף תמיד גם פנימה.
דיסוננס ככלי חינוכי להתמודדות עם עמדות קיצוניות
קשה מאוד לשנות תפיסות מוטעות על ה"אחר" המושרשות היטב בקרב תלמידים ותלמידות . אחת הדרכים לקדם שינוי עמדות ואימוץ של ראייה מורכבת היא ליצור דיסוננס – קונפליקט חשיבתי או רגשי בין הידע והתפיסות ה"מוכרים" לבין ידע ותפיסות חדשים, סותרים או מפתיעים. להבדיל מהפדגוגיה הרדיקלית, יצירת דיסוננס לא חותרת לשינוי מן היסוד של מסגרות ותפיסות החיים של התלמידים והתלמידות, אלא משמשת כאמצעי שמטרתו ליצור בלבול בעמדות המוצא שלהם באופן שיאפשר להוביל לבחינה מחודשת של תפיסותיהם הדיכוטומיות (ולכן הקיצוניות) ולמתן אותן. הכלי שמציע ד"ר אדר כהן במאמר פורסם בספר שלנו, "חינוך נגד גזענות מבעד לעדשה רחבה". נועד להתמודדות עם תפיסות דיכוטומיות ועמדות גזעניות בימי שגרה, יכול לסייע גם בהתמודדות עם שיח קיצוני בתקופה זו. וכך כותב ד"ר כהן:
"בתקופה סוערת ומטלטלת זו, שואלות הרבה מורות את עצמן האם בכלל ואם כן – כיצד לגשת לעיסוק בנושא הסכסוך והמלחמה בכיתה. נושאים אלה לרוב מעוררים תגובות רגשיות בעוצמה גבוהה, ואף הבעה של עמדות קיצוניות. על מנת שנצליח לחשוב כיצד נכון לעשות זאת, וכיצד להתאים את השיעור שלנו לאוכלוסיית התלמידים הקונקרטית שלנו, יש לנתח תחילה מהן הסיבות לקושי העצום שחווים המורים והתלמידים. המאמר המצורף יוצא מנקודת הנחה שבמציאות של סכסוך 'עיקש', ובמיוחד בעתות משבר כמו העת הזו, גוברת הנטייה לתפיסה דיכוטומית ובינארית של העולם: 'הם' מול 'אנחנו'; 'טובים' מול 'רעים'; 'צודקים' מול 'טועים'. המתודה הפרקטית שמציע המאמר להתמודד עם נטייה זו הוא הכלי של דיסוננס, רגשי או קוגניטיבי. דיסוננס, אם נעשה באופן מדוד ורגיש, מציע לתלמידים הסתכלות יותר מורכבת על המציאות: תתפלאו, אבל.. טובים ורעים יש בכל צד; בני האדם כולם עושים דברים צודקים ומוטעים; ואפילו בקרב כל אחד מאתנו יש מורכבות וצדדים שונים. דיסוננס ככלי חינוכי יכול לעוזר לבני נוער להבין שלא כל השייכים לקבוצה X הם בהכרח תמיד בעלי אופי Y או התנהגות Z. ואם נצליח לסדוק ולו במעט את ההסתכלות הבינארית הזו על העולם, דיינו".
בברכה ותקווה לימים טובים יותר
צוות חינוך